לחץ ושחיקה - סיפור
ניתוח סיפור מקרה  / נטעלי בן שחר 
אבי כהן שלח מסמך חשוב שהמנהל שלו מבקש ממנו כבר חודש להדפסה. כשהוא מגיע למדפסת, הדף יוצא שחור. אבי רץ שוב לחדר שלו (שנמצא בסוף המסדרון) שוב שולח להדפסה, מגיע למדפסת ושוב יוצא דף שחור. אבי פותח את המדפסת כדי לראות מה הבעיה, איך שהוא פותח את המכסה, ניתז עליו דיו שחור. על החולצה הלבנה החדשה שאשתו קנתה לו. אבי רץ לחדר שלו, תולש את מסך המחשב, רץ איתו למכונת הצילום, ו"מצלם" את המסך.

מה דעתכם על אבי? האם הייתם מאשפזים אותו? האם הייתם רוצים להיות חברים שלו. איזה טיפוס הוא נראה לכם. או, אז יש לי חדשות בשבילכם. אבי כהן, בן 34, נשוי לסיגל ואב לענת, תמר, ודלית. גר בנתניה, ברח' שדרות בנימין, בקומה שלישית. עובד בחברת ביטוח ברמת גן, והוא טיפוס מאוד מופנם, מנומס, נעים הליכות. הייתם מאמינים? מה גרם לו להתנהג כך אתם יודעים? הלחץ. נכון, אבל גם השחיקה. מדובר באדם בשנות השלושים של חייו. נשוי ואב ל-3 בנות: מאיה, שני, ואורית. גר בנתניה בבניין בקומה שלישית, עובד בתל אביב, קם מוקדם בבוקר (בסביבות השעה שש) כדי לא להיתקע בפקקים, וחוזר בסביבות שבע – בשיא הפקקים.  יש לו תואר ראשון במנהל עסקים, וכיום הוא איש מכירות של אחת מסוכנות הביטוח כבר 8 שנים. בהתחלה אבי כהן היה מאוד מרוצה, הוא בדיוק התחתן עם יפית, קנה דירה ברחוב פתח תקווה, היה צריך לשלם משכנתא, הוא התקבל לעבודה קיבל שכר לא רע בשביל התחלה, התלהב מזה שהוא צריך ללכת עם עניבה, וחולצה מכופתרת, קיבל תלושים למסעדות בסביבת העבודה, קיבל בונוסים נחמדים. אבל היום אחרי שמונה שנים הוא כבר לא כ"כ מרוצה. למה? תגידו לי אתה? נמאס לו מהמסעדות, הפקקים הורגים אותו, המנהל שלו עולה לו על העצבים, הוא ציפה לקידום, והוא מרגיש שהוא עדיין לא ממצה את עצמו, הוא מרגיש במלכוד כי יש לו משפחה לפרנס והוא לא יכול לקום ולהחליף עבודה. הוא נזכר שתמיד רצה להיות שחקן, אבל זה לא מקצוע מכניס, ולא רציני.
איך זה בא לידי ביטוי בחיים שלו? אתם יודעים? הוא עצבני. קם עצבני, הולך לישון עצבני. זה לא אומר שהוא כל הזמן צועק, ממש לא. הוא יכול להיות גם טיפוס שקט שקט, אבל בפנים מתחוללת סערה. הוא מתעצבן על הפקקים בבוקר, על המנהל שלו שלא עושה מספיק כדי לקדם אותו, על החברה שלא מתייחסת עליו. כשהוא חוזר הביתה, כבר יש לו פחות סבלנות למשפחה שלו, לילדים שלו. הוא רוצה שקט. אין לו סבלנות ליציאות עם חברים, לבילויים על המשפחה. הוא רק רוצה שקט שיניחו לו לנפשו. הוא קם עייף, הולך לישון עייף. כל הזמן עייף. מידי פעם הוא חוטף שפעת ונופל למשכב לאיזה שבוע. הוא אפילו עשה תאונת דרכים בדרך לעבודה לפני שנתיים, ושבר את היד. נשאר בבית חודש ימים והיה מאושר. עד היום הוא סובל מהשבר, ומקפיד ללכת לפיזיותרפיה, וטיפולים אלטרנטיביים לפעמים גם על חשבון העבודה, מה לעשות. הוא מתנחם באיזה סטייק טוב, עוגות, ושותה מידי פעם. זה עוזר לו להרגיש טוב יותר ברמה הרגעית.
אבל יש לזה השלכות. אבי כהן שלנו, עלה 20 קילו ב3 שנים האחרונות. למרות שהוא בשנות השלושים לחייו הוא סובל מכולסטרול גבוה, ולחץ דם. באותו יום של המדפסת, הוא הגיע לשיא. אנשים מעולם לא ראו אותו מתנהג כך. הוא בדרך כלל אדם שקט ונעים הליכות. ופתאום הוא מתפרץ על מדפסת. מה שקרה לאבי כהן זה פשוט התמוטטות עצבים. היום הוא יושב בבית, מקבל כדורי הרגעה, וחושב הוא יוצא מהמצב לו הוא נכנס. אם אבי כהן לא הייה חווה את ההתמוטטות העצבית הזאת. הוא למעשה יכול היה להמשיך לעבוד עוד שנים רבות.
אבל מה היה קורה לבריאות שלו? למשפחה שלו? לשמחת החיים שלו? ההתמוטטות הזאת בעצם הצילה אותו.

נשמע מוכר? הרבה אנשים חיים כמו אבי כהן, עם הלחץ והשחיקה, וחושבים שאלו החיים, ואין מה לעשות. אנחנו לא תמיד עושים את מה שאנחנו רוצים, אלא המציאות מכתיבה לנו את החיים. יש מה לעשות! לא חייבים לחיות במציאות שלא טובה לנו.   אם נחזור רגע לסיפור נראה מה הגורמים לשחיקה: חוסר סיפוק מהעבודה, חוסר הערכה מצד המנהל, תחושה של פספוס הייעוד בחיים (אבי רצה להיות שחקן), חוסר הגשמה עצמית, ובנוסף לכך השגרה, הפקקים, לחצים כלכליים, לסיפור אפשר להוסיף לחצים מהבית (ב"ז, משפחה).
ניתן לאבחן את מצבו של אבי על פי תיאורית הצרכים של מאסלו. התיאוריה מניחה כי קיימים צרכים אוניברסאליים המשותפים לכל בני האדם ומניעים אותם. צריכים אלו עשויים לבוא לידי ביטוי באופנים שונים, בהתאם לסיטואציה התרבותית מסוימת. התיאוריה מניחה כי קיימים צרכים אוניברסאליים המשותפים לכל בני האדם, ומניעים אותם. צרכים אלו עשויים לבוא לידי ביטוי באופנים שונים, בהתאם לסיטואציה התרבותית המסוימת. על פי תאוריה זו קיימת הירארכיה של צרכים, אשר מאורגנים על-פי סדר חשיבות. התאוריה מניחה כי רמה מסוימת של צורך עשויה לבוא לידי מימוש ואז לא תפעל עוד כגורם המניע את האדם. עם זאת, בכל אשר רמה מסוימת של צורך מסופקת, האדם פונה להגשמת הרמה הגבוהה הבאה במעלה. הכלל שקבע מאסלו הוא: לא ניתן לעבור לרמה עליונה יותר של צורך, בלי סיפוק צרכים ברמה תחתונה יותר. 
אם ניקח את הפירמידה ונשליך אותה לעולם העבודה, נראה כי בתחילת הדרך, אבי כהן היה זקוק לכסף על מנת לשלם משכנתא, ולהתחיל את חייו, וכשהתקבל לעבודה הביטוח הוא מילא את שלושת הצרכים הראשונים: צורך פזיולוגי בסיסי – שכר עבור קיום בסיסי – אוכל, משכנתא. הצורך בטחון – חברת ביטוח גדולה, שכנראה שלא תפשוט את הרגל כל כך מהר. הצורך בשייכות – להיות חלק מחברה גדולה, עם ערכים, נורמות – כמו משפחה. אבל פה הוא נעצר, הצורך בכבוד והערכה לא סופק. אבי לא קודם ולא תוגמל אפילו לאחר 8 שנים. והוא מרגיש שהוא לא מימש את עצמו, בכך שלא הלך אחרי החלום שלו להיות שחקן. ההשלכות של השחיקה חמורות: החל מרמה הפיזיולוגית – במקרה של אבי – לחץ דם, כולסטרול, עייפות כרונית, מחלות – שפעת, כאבים. עליה במשקל (תתכן גם ירידה במשקל). נטייה להיפצע (תאונת דרכים, תאונות עבודה). ובמקרים חמורים יותר, התקפי לב, סכרת, והיד עוד נטויה. ברמה החשיבתית – תסכול, תחושת כשלון, חוסר אונים, פיתוח עמדות שליליות. ברמה ההתנהגותית – התבודדות, חוסר סבלנות, אכילה יתרה (או חוסר אכילה), התפרצויות זעם, ברמה הרגשית – עצבנות, דכדוך (או דיכאון), אכזבה.
אז מה לעשות? 
הצעד הראשון הוא מודעות. לעצור לרגע את המרוץ ולהתבונן. להבין שאילו לא החיים, ולא חייבים להתנהל כך. לבחון את עצמנו מהצד, ולראות על כמה מהפרמטרים הללו אנחנו עונים.

הצעד השני הוא נכונות לפעולה. המודעות לא מספיקה. צריך גם נכונות לעשות. הרבה פעמים אנחנו נאלצים לעשות כשקורה משהו (במקרה של אבי – התמוטטות עצבים). מאוד קשה לשנות כיוון, לבצע מהלכים אקטיביים בכוחות עצמנו. טיפ להנעה עצמית יכול להיות המחשבה על אותו המצב שבו אתם נמצאים במשך ה-10 שנים הבאות. נראה לכם? תוכלו לשרוד? לא? אז קדימה לפעולה.

הצעד השלישי – בחינת פתרונות מעשיים. לחשוב על פתרונות שניתן לבצע ולא לחפש תירוצים, אם היה לי עוד כסף, אם לא הייתה לי משכנתא יכולתי לעשות צעד. הפתרון לא חייב להיות עזיבת העבודה. אפשר להתמודד עם גורם הלחץ (לדוגמה אבי יכול לדבר עם המנהל שלו או עם ההנהלה, דבר שהוא מעולם לא העיז לעשות), אפשרות אחרת היא לשנות את התגובה שלנו למוקד הלחץ. לדוגמה, אבי מחליט שהוא מפסיק להתעצבן על המנהל שלו, כי אי אפשר לשנות אותו, או מתעלם מההערות המרגיזות שלו. כלומר, משנה את התגובה למצב המלחיץ. והצעד האחרון הוא חיפוש אחר מגוון פתרונות מעשיים. לא להסתפק בפתרון אחד, מגוון פתרונות יכול להוות תוכנית מגרה במידה והתוכנית הראשונה לא מסתדרת. המגוון מכריח אותנו לצאת מהקופסה ולחשוב בצורה לא מקובעת על דרכים שלא היינו חושבים עליהם ברגע הראשון.   לסיכום, לא חייבים לחיות עם השחיקה. יש מה לעשות. הכי חשובה היא המודעות, ונכונות לפעולה.